להבות חביבה – ח’רבת ג’למה
במסגרת ביסוס הריבונות הישראלית באזור המשולש לאחר הסכמי רודוס, פעלו מוסדות המדינה והסוכנות היהודית להסדרת ההתיישבות בח’רבת ג’למה, מתוך מטרה להקים את קיבוץ להבות חביבה כיישוב חלוצי אסטרטגי. המהלך כלל את העברת כ-70 תושבים מקומיים לכפרים שכנים כמו ג’ת, מתוך שאיפה לרכז את האוכלוסייה ולפנות שטחים לפיתוח חקלאי וביטחוני רחב היקף. על אף שמשפחת נדאף, בעלת קרקעות באזור, ניהלה מאבק משפטי עיקש ואף זכתה לפסיקת בג”ץ שקבעה כי לפינוי לא היה יסוד חוקי באותה עת, בחרה המדינה לתעדף את המשכיות המפעל ההתיישבותי בשטח. כדי להשלים את הכשרת הקרקע ולהבטיח את אחיזת הקיבוץ, ביצעו חבריו בשנת 1953 פעולות לניקוי השטח שכללו את פיצוץ מבני האבן הישנים והסרת גידולים קודמים, צעד שנתפס כחלק חיוני מהפיכת המקום ליישוב קבע מודרני ובטוח בגיבוי כוחות הביטחון.
במקביל לביסוס הקיבוץ, התמודדו הרשויות עם מחאותיו החריפות של מחמוד נדאף, אשר פנה במכתבים נרגשים לנשיא בית המשפט העליון ולראש הממשלה בן-גוריון, בהם הביע תחושות קשות של עושק ורדיפה לנוכח אובדן נחלתו. המדינה מצידה ביקשה ליישב את הסכסוך בדרכי שלום והציעה למשפחה חלופות בדמות אדמות נפקדים ופיצויים כספיים, מתוך רצון לספק פתרון הוגן במסגרת המציאות המדינית החדשה. כדי להעניק מעטפת חוקית סופית למצב בשטח ולמנוע את פינוי הקיבוץ בעקבות פסיקות קודמות, חוקקה הכנסת את חוק רכישת מקרקעין (1953), שהכשיר את העברת הקרקעות לצרכי התיישבות וביטחון חיוניים. תהליך זה, שהסתיים עם פטירתו של אב משפחת נדאף ב-1959, ביצר את מקומו של קיבוץ להבות חביבה על המפה, כששרידי הכפר נותרו נטושים בשטח.
